בתוך ההיסטוריה.

הפריפריה הדרומית: המגעים עם סודאן

באמצע שנות ה־50 חיפשה ישראל דרכים לפרוץ את הבידוד שכפו עליה שכנותיה. אחד הכיוונים היה סודאן, שעמדה אז לקראת עצמאות ושהנהגתה חששה משאיפות ההשתלטות של מצרים. לפי מחקרם של ההיסטוריונים אלי פודה ואנדרו פלזנטל, גזית, אז מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון, היה מעורב בשלב הראשון של המגעים החשאיים עם אנשי מפלגת האומה הסודאנית. לפי המחקר, ב־17 ביוני 1954 נפגשו הוא ומיכאל ארנון בלונדון עם נציגים סודאנים.

המגעים נועדו להניח את היסוד ל״ברית הפריפריה״ בדרום, עם אתיופיה וסודאן, מול מצרים של נאצר. לפי המחקר, משרד החוץ הבריטי לא התלהב מקשר ישראלי־סודאני. הקשר נמשך עד ההפיכה הצבאית בסודאן ב־1958, ששמה לו קץ. זו הופעה מוקדמת של תחום שילווה את גזית לאורך כל הקריירה: עבודה שקטה בערוצים שאינם רשמיים.[PF1]

תיאום בזירה רגישה

באביב 1961 היה גזית מעורב בשיחות עם משרד החוץ האמריקאי לקראת ביקורם הראשון של מדענים אמריקאים בדימונה. אוסף המסמכים של National Security Archive מתאר את המגעים שניהל על מועד הביקור והסידורים לקראתו.

מזכרי שיחה של מחלקת המדינה, השמורים בארכיון הדיגיטלי של מרכז וילסון, מתעדים את השיחות צעד אחר צעד. ב־17 באפריל 1961 הציע לו עוזר המזכיר ג׳ונס שהביקור יהיה ״שקט״ ולא ״סודי״; ב־1 במאי שוחח עמו על הביקור סגן עוזר המזכיר ארמין מאייר; וב־16 במאי דיווח פיליפ פארלי, העוזר המיוחד למזכיר המדינה לענייני אנרגיה אטומית, על שיחה עמו על הביקור ועל מטרותיו.

זהו היבט נוסף בעבודתו כציר: טיפול בפרטים מעשיים של סוגיה רגישה, בתוך מערכת היחסים שבין ממשלות בן־גוריון וקנדי.[D12][WC1]

ערבויות ביטחוניות והמגעים על טילי הוק

מזכר אמריקאי מתעד את גזית לצד השגריר אברהם הרמן בפגישה בפברואר 1961 שבה נדונה בקשת ישראל לטילי הוק. באפריל 1962 העלה גזית רעיון למכתב נשיאותי שיבטיח פעולה מול התקפה ערבית, לצד ריסון ישראלי. קומר תיעד זאת כהצעה אישית של גזית, ולא כהצעה ממשלתית מאושרת.

כתבתו ההיסטורית של חיים איסרוביץ חוזרת להחלטת קנדי מ־1962 ומצטטת מברק שבו גזית ניתח את פרסום העסקה. הוא בחן את עיתוי הבחירות, אך הדגיש גם את עמדת הגורמים המקצועיים ואת האינטרס האמריקאי. דבריו מציעים הסבר החורג משיקול פוליטי יחיד. התיעוד מאיר את עבודתו בדיפלומטיה הביטחונית.[D13][D14][D15][I2]

העשייה היומיומית בוושינגטון: שלושה מסמכים ←

להבין את הקשר עם איראן

בסקירה שמצטט איתי מק תיאר גזית, מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, קשרים כלכליים, צבאיים ומודיעיניים שכבר התקיימו עם איראן. מק מציב אותם בהקשר של תמיכה ישראלית במשטר השאה ומודעות לדיכוי מתנגדיו. הסקירה מתעדת את עבודת הניתוח המדינית של גזית.

גם ההיסטוריון אורי ביאלר מפנה לסקירה הזאת: גזית למשרד החוץ, 23 בפברואר 1966, ארכיון המדינה 3998/6.

ערוץ חשאי למוסקבה

מחקרו של יאיר אבן מתעד את גזית בערוץ השיחות החשאי עם נציגים סובייטים, ובהם יבגני פרימאקוב, בווינה ב־1971 וב־1973, ובמפגשים עם ויקטור לואיס בירושלים. במרס 1973 ייצג את עמדת הממשלה במסגרת הנחיה שלא לפתוח במשא ומתן להסדר. הקשר חודש גם באפריל 1975. אבן מציג את מעורבותו לצד ביקורת על הערכת הכוונות והאזהרות הסובייטיות.

רישום מ־15 ביוני 1973, שבוע לפני פסגת ניקסון–ברז׳נייב, מתעד פגישה בין גזית, אז מנכ״ל משרד ראש הממשלה, לבין העיתונאי הסובייטי ויקטור לואיס. לפי תיאור הארכיון דנו השניים בעליית יהודים מברית המועצות ובמצב הירוד של היחסים בין ישראל לברית המועצות.[S1][WC1]

לרישומיו של גזית בארכיון המדינה ←

לחשוב על ירושלים, עם טדי קולק

מחקרו של אמנון רמון מתאר צוות חשיבה של בכירי ממשלה שהקים טדי קולק ובראשו עמד גזית. בצוות נדונה תוכנית הרבעים שהציע מירון בנבנשתי ביולי 1968 לניהול ירושלים וסביבתה, ובה גם מרכיב של שלטון עצמי מקומי. זהו תיעוד למעורבותו של גזית במחשבה על עתיד העיר; אין בו קביעה מה הייתה עמדתו האישית ביחס לתוכנית.[J1]

קולק היה גם חברו האישי, כפי שהמשפחה זוכרת, ומשפחת גזית התגוררה שנים בשכונת וולפסון בירושלים. הבית והמשפחה ← · ירושלים, 1948 ←

תיק יארינג: עדותו בדיעבד

בסוף 1970 ביקשה גולדה מאיר משר החוץ אבא אבן שגזית, אז סמנכ״ל משרד החוץ לענייני צפון אמריקה, ירכז צוותי חשיבה שיכינו את ישראל למשא ומתן. כך תיאר זאת בריאיון שנתן ב־1987 למכון גולדה מאיר. לדבריו, היו בצוותים מאיר שמגר בצוות החוזי, אהרן יריב בראש צוות הגבולות והביטחון, יעקב הרצוג בראש צוות ירושלים ומשה זנבר בראש צוות הפיצויים לפליטים. באותן שנים, לדבריו, ״הייתי אז הממונה על התיק של יארינג״.

גזית היה ביקורתי מאוד כלפי דרך עבודתו של השליח. לדעתו, השגריר השוודי גונאר יארינג נידון לכישלון משום שפעל בדרג נמוך: הוא לא נפגש עם נשיא מצרים ולא עם ראש ממשלת ישראל, והסתפק בחילופי מסמכים, בשעה שהמשיך לכהן כשגריר ארצו במוסקבה. גזית הציע להביא את יארינג לירושלים לשיחה עם גולדה, וכך אכן נעשה בינואר 1971. הוא הציע גם נוסח גמיש יותר לתשובה הישראלית, אך הצעתו נדחתה בידי גולדה, בידי אבן ובידי מנכ״ל משרד החוץ גדעון רפאל. לדבריו, הזהיר את אבן שהמילה ״מוסכמים״, בצירוף ״גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים״, תתפרש בקהיר כתביעה לשטח ותידחה.

מול השגרירות האמריקאית

בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היה גזית אחד מאנשי הקשר של השגרירות האמריקאית בממשלה. שני מברקים שפורסמו בסדרת FRUS מראים את העבודה השקטה הזאת: מסירת עמדות, בירורן, והגנה על האינטרס הישראלי בפרטי הנוהל.

ב־26 באוגוסט 1970, שבועות ספורים אחרי הפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה, מסר לו סגן ראש הנציגות האמריקאית את עמדת וושינגטון: מצרים אינה רשאית להזיז סוללות טילים בתוך אזור ההקפאה. באותה שיחה העביר לו גם את טענות מצרים על הפרות מצד ישראל, והציע שיימסרו לבחינת הגורמים הצבאיים.

ב־23 באפריל 1971, ימים ספורים אחרי שגולדה מאיר מסרה לאמריקאים את הצעת ישראל להסדר בתעלת סואץ, הגיעה תשובה אמריקאית בכתב. גזית מסר לנציג האמריקאי הודעה קצרה ומדויקת: ישראל תדון בכך עם השגריר בשבוע הבא, ומבקשת שלא יימסר שום מסמך למצרים (בתרגום האתר). זו דוגמה ליד שמכוונת את הקצב: לא לאפשר לנוסח שלא הוסכם לצאת לדרך.[FR70][FR71B]

רישום כמעט מילה במילה

באוקטובר 1971 ביקשה ארצות הברית לקדם משא ומתן על הסדר ביניים בתעלת סואץ, בלי לדרוש מישראל או ממצרים לשנות מראש את עמדותיהן. ממלא מקום השגריר האמריקאי הציג את הרעיון לשר החוץ אבא אבן, וגזית ליווה אותו לפגישה.

לפי המברק האמריקאי, גזית רשם את ההצגה כמעט מילה במילה. עוד לפני הפגישה עבר עם הדיפלומט האמריקאי על הדיווח של יצחק רבין, אז שגריר בוושינגטון, על שיחתו עם ג׳וזף סיסקו. בסיום הוסיף גזית שכבר ידוע כי מוראד ע׳אלב, שהוזכר כנציג מצרי אפשרי, צפוי להגיע לניו יורק לעצרת הכללית של האו״ם.[FR71]

בין ירושלים לוושינגטון: ימי המלחמה האחרונים

בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים ובשבוע שאחריה עמד גזית, מנכ״ל משרד ראש הממשלה, בקצה הישראלי של ערוץ המברקים בין לשכת גולדה מאיר לשגרירות בוושינגטון. המברקים של השגריר שמחה דיניץ ושל הציר מרדכי שלו הופנו אליו, ובאמצעותו יצאו מהלשכה עמדות, הנחיות ודיווחים. ההיסטוריון חגי צורף, שחקר את המברקים שנפתחו לעיון ב־2022, מתעד את התפקיד הזה יום אחר יום.

ב־19 באוקטובר, כשהתברר שהפסקת אש קרובה וקיסינג׳ר עומד לטוס למוסקבה, ניסח גזית במברק לדיניץ את עמדת ישראל: ״חיוני בעינינו שמלחמה איומה זו לא תסתיים בהפסקת אש מפוקפקת בלבד. אנו חותרים לכניסה למו״מ ולהשגת חוזי שלום.״ לפי צורף, זו הייתה עמדת הממשלה, והיה בה חידוש: נכונות לדבר על שלום מלא, ולא רק על הסדרים בשלבים. למחרת דיווח לדיניץ גם על משבר הנפט המתפתח.

לוודא שהמסר הובן

בשיחות הפסקת האש הבהיר גזית שמסר אמריקאי התקבל בצורה משובשת. כך נראתה עבודת הבירור בחדר.[D1]

מילים שמעצבות הסדר

בתום המלחמה השתתף גזית בשיחות בוושינגטון לצד גולדה מאיר. הדיון עסק באספקה לכוחות המצריים, בקווים הצבאיים ובאפשרות להתקדם להסדר. הוא הציע להדגיש את השיחות הישירות בין הגנרלים, בחן ניסוח חלופי לפריסה מחדש והזכיר את הפצועים.

רישום השיחה מציג עבודה מקצועית שאינה תמיד נראית בתצלום הרשמי: הקשבה לטיעון, הצעה של מונח אחר והחזרת נושא חשוב אל סדר היום.

באותו יום נכנס גזית עם גולדה מאיר, השגריר שמחה דיניץ והאלוף אהרן יריב לחדר הסגלגל, לפגישה עם הנשיא ריצ׳רד ניקסון ועם קיסינג׳ר. גולדה הודתה לנשיא על הרכבת האווירית, וסיפרה על השבויים ועל מחיר המלחמה. ניקסון תיאר את ההחלטות שקיבל בימי המלחמה והפציר בה לנצל את השיחות הישירות שנפתחו בין הגנרלים. בסוף הפגישה ליווה הנשיא את ראש הממשלה אל מדרגות גן הוורדים, לצילומים.[D2][FR73N]

השאלות המעשיות

בדצמבר 1973, לקראת כינוס ועידת ז׳נבה, דיווח הנרי קיסינג׳ר לגולדה מאיר ולשריה בלשכת ראש הממשלה על רעיונותיו של סאדאת להפרדת הכוחות בסיני. גזית, מלשכת ראש הממשלה, נמנה עם המשתתפים הישראלים לצד אלון, אבן, דיין, דיניץ, אלעזר ויריב.

במזכר השיחה נרשמו שתי שאלות שהעלה גזית: האם ייקבע הסדר פיקוח, ומה יהיו המרחקים ועומק הרצועות שיפרידו בין הכוחות. אלה שאלות מעשיות שעמדו בלב הדיון על הסדר ההפרדה.[FR73]

בין המרק החם לטיוטה הבאה

אחת הסצנות האנושיות בתיעוד מתחילה בארוחת עבודה. מכיוון שהמרק היה חם מאוד, הציע יגאל אלון להתחיל בעבודה; סביב השולחן נדון הסדר הפרדת הכוחות. בהמשך העיר שגזית עדיין מתקן את הטיוטה, ושב להפנות אליו שינויי נוסח.

לצד הוויכוחים המדיניים נשמרו במזכר גם בדיחות וצחוק. ענייני מדינה כבדי משקל התקדמו בתוך מפגש אנושי, ובמעבר המתמיד בין עיקרון מדיני למילים שייכתבו במסמך.

ימים ספורים לפני חתימת הסכם הפרדת הכוחות ב־18 בינואר 1974, עברו קיסינג׳ר והצוות הישראלי בלשכת ראש הממשלה על הטיוטות האחרונות. כשהוגשה לקיסינג׳ר רשימת נקודות ארוכה לקראת פגישתו עם סאדאת, הוא קרא לה ״פרשנות ומדרש״ וביקש רשימה פשוטה. הוא שלח את גזית ואת הרולד סונדרס מהמועצה לביטחון לאומי לחדר הסמוך, לנסח רשימה מוסכמת. כשחזרו, עבר קיסינג׳ר על הרשימה החדשה סעיף אחר סעיף, וגזית הוסיף הקשר לסעיף שעלה אמש אצל הרמטכ״ל.[D3][FR74B]

לקראת ההכרעה על ההסכם עם סוריה

ב־28 במאי 1974 שב קיסינג׳ר מדמשק ודיווח בלשכת ראש הממשלה על השלב האחרון במשא ומתן להפרדת הכוחות עם סוריה. גזית, שנרשם במזכר כמנהל לשכת ראש הממשלה, השתתף בדיון לצד גולדה מאיר, יצחק רבין שכבר נבחר לרשת אותה, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין ושמעון פרס.

הדיון עסק בקו ההפרדה, באזור החרמון, בכוח המשקיפים של האו״ם ובניסוח ההתחייבות האמריקאית בעניין התקפות מעבר לקו. בסיומו הוחלט להביא את הטיוטות להכרעת הממשלה.[FR74]

רציפות בשירות, לצד רבין

עם כניסתו של יצחק רבין לראשות הממשלה המשיך גזית לכהן כמנכ״ל המשרד. ברשימת המשתתפים בפגישת רבין–פורד מ־10 בספטמבר 1974 נרשם תפקידו במפורש. הדיון נגע להסדרי ההפרדה ולצורכי הביטחון של ישראל.

ביוני 1975 השתתף שוב בשיחות עם פורד וקיסינג׳ר. הפעם בחנו הצדדים את האפשרויות להסדר ביניים ואת גבולות הגמישות המדינית. הופעתו בשתי הרשומות מתעדת את רציפות עבודתו בצמרת המקצועית.

▣גיליונות המגע של צלמי הבית הלבן, 1974–1975

״שקול מדי״: בסבב קיסינג׳ר

במרץ 1975 ניסה הנרי קיסינג׳ר, בסבב תיווך בין ירושלים לאסואן, להשיג הסדר ביניים שני בין ישראל למצרים. גזית ישב בצוות המשא ומתן הישראלי לצד רבין, יגאל אלון, שמעון פרס, השגריר שמחה דיניץ, הרמטכ״ל מרדכי גור ומנכ״ל משרד החוץ אברהם קדרון. מזכרי השיחות, השמורים בספריית הנשיא פורד, מראים אותו כמי שמחזיק את הנוסחים ואת העובדות.

בבוקר 19 במרץ, במעון ראש הממשלה, פתח רבין בשאלה: ״יש לנו את כל הנוסחים, גזית?״ — ״כן, יש לנו״, השיב. כשהזכיר דיניץ את מכתב הנשיא ניקסון, השלים גזית מיד את התאריך: יולי 1971. באותה פגישה סיפר קיסינג׳ר שאמר לשר החוץ המצרי, איסמעיל פהמי, שגזית יכול לנסח את הסעיף. לדבריו, פהמי השיב שגזית ״שקול מדי״ ושהנוסח חייב להיות של היועץ המשפטי מאיר רוזן. החדר צחק; סיסקו אמר לגזית שזו מחמאה אמיתית, ואלון הוסיף שכאשר מקבלים מחמאה מפהמי, כדאי לחשוב פעמיים (בתרגום האתר).

להפוך הסכמה לדרך פעולה

ב־4 בספטמבר 1975 חתם גזית בז׳נבה, לצד האלוף הרצל שפיר, על הסכם הביניים בין ישראל למצרים. רשימת החותמים שמורה ברשומות מועצת הביטחון, ודיווח מזכ״ל האו״ם מאותו יום מאשר את מועד החתימה.

הסכם מדיני דורש גם מפות, לוחות זמנים והוראות ביצוע. לפי דו״ח מזכ״ל האו״ם, ב־22 בספטמבר הסתיימו דיוני הקבוצה הצבאית וגזית והרצל שפיר חתמו בראשי תיבות על פרוטוקול הביצוע והמפות בשם ישראל. בשם מצרים חתם טהא אל־מגדוב.

זהו תיעוד ישיר לאחריותו בשלב היישום של הסכם הביניים. יש להבחין בין ההסכם, פרוטוקול הביצוע שלו והסכם השלום שנחתם ב־1979.[D11][D6]

▶לצפייה: טקס החתימה בז׳נבה, 1975

לייצג, למחות — ולהמשיך לדבר

במהלך משבר החטיפה באנטבה, ביולי 1976, פעל גזית מול ממשלת צרפת כשגריר ישראל בפריז. דיווח JTA בן הזמן מתעד כי העביר למשרד החוץ הצרפתי את בקשת ישראל לנהל מגעים לשחרור בני הערובה, לרבות דיון בשחרור אסירים. כך מתועד חלקו בערוץ המדיני שנוהל בזמן המשבר.

כהונתו בצרפת כללה את המשבר בעקבות שחרור אבו דאוד ב־1977. גזית הוחזר להתייעצויות בישראל, ולאחר שובו לפריז נפגש עם שר החוץ לואי דה גירנגו. בדיווח JTA נמסר שהשניים הסכימו לבחון מחדש את אמנת ההסגרה בין המדינות.

▶לצפייה: גזית מול העיתונות בפרשת אבו דאוד, 1977

להיכרות נוספת: פריז בשישה רגעים ←